"זו את, שמשלימה אותי", אמרה הבובה למפעילה

ישנה שאלה מהותית, שמלווה את העשייה הבימתית בתחום תיאטרון הבובות: מי מפעיל/ה ומי מופעל/ת?
האם אני, המפעילה, זקוקה לבובה, על מנת לשלוט בה, או להוביל אותה? האם היא, הבובה, זקוקה לי - המפעילה, על מנת לפעול? אם אני מובילה אותה, הרי גם אני מובלת באותם מסלולים. אני משרתת אותה, עושה כרצונה. אולי היא משרתת אותי, נתינה בממלכתי. אולי כל התשובות נכונות.
מצאתי ברשת שיר של משוררת ואשת spoken word בשם דניאל קיי. אל. גרגואר, שמדבר על הדרך הדו סיטרית בין הבובה לבין המפעילה. המשוררת כתבה את השיר השנה, לבקשתה של הבובנאית נורין יאנג. השיר, אולי פשטני בסגנונו, גרם לי להתרגשות גדולה. אולי רק מתוך הזדהות גדולה, ואולי כי הוא באמת מרגש.

The Poetry of Puppetry

I couldn’t do this without you
said the puppet to his puppeteer
without you
I am empty, hollow
a horse without a rider
maybe freer, lighter
but have no direction
Together we’re like
Ginger Rogers and Fred Astaire
Without you
I’m an incomplete pair
Without you
I fear
I’d be nothing more than scraps of fabric
and rubber
with no motivation or comfort
But I suspect the same
is true of you too
and that without me
you’d be the paper maché
without you flour water glue
you complete me
but I also complete you

I want to dance
said the marionette
to her mistress
my strings ache to be pulled
by someone who knows
Laying limp in this dark trump
leaves me craving the light
and though it took awhile
before we found grace of movement
and realistic mimicry
when we dance
I almost feel real
and I suspect you feel the same
we are matched
symbiotically

I have no strings
said Pinocchio to his maker
as you can see
and yet I miss them desperately
I do not want to go it alone
we all want someone to hold
or to be held by
why should it be different
now that I’m flesh
instead of wood

I miss you
said the Muppet to his creator
the world is emptier without you here
like we are mere creations
no longer fully realized
and I suspect the world feels the same
like we are all missing that hand inside of us
and that voice whispering
“it will all be okay”

We could all of us be puppets
If we lose our inner strength
said the puppeteer to her partner
Thank goodness you’ll never leave me
Because though I am your core
it is you who complete me

by Danielle K.L. Grégoire
written at the request of Noreen Young, February 2010