תום לב

בזכות חברתי איילת עוז, הגעתי לבלוג של בחור שכינויו 'תום' בישרא-בלוג. לפני יומיים התפרסם בו פוסט בשם 'דייט עם תום'. קראתי אותו בהנאה, אם כי - למען הגילוי הנאות - כבר ידעתי שמדובר במתיחה לכבוד אחד באפריל. חלק נכבד מהמגיבות ומהמגיבים לפוסט כבר ניחשו שהפוסט אינו "אמיתי" (והשימוש במרכאות כפולות כאן מכוון, הוא נדון באריכות בתגובות לפוסט ולזה שאחריו). אכן, למחרת הופיע פוסט נוסף בבלוג של תום, שמכריז על המתיחה, ומסביר בפרוטרוט את המניעים לכתיבתה. תגובות נזעמות, מזועזעות ומאוכזבות נכתבו בעשרות.
הפוסט המקורי, בקצרה, חושף את הכותב כאדם בודד, שזה עתה יצא ממערכת יחסים ארוכה. הוא מחפש אותך - האחת שתקבל אותו כמו שהוא - אולי, במיוחד, אם את מתרשמת מכשרון הכתיבה שלו. הרשו לי להרגיע: הכותב עדיין חובק בת זוג, ואין לו שום כוונה לצאת בקרוב לאף דייט עם קוראת אלמונית וגלויית לב.
אני רוצה להתעכב רגע על כותרת הפוסט הראשון: 'דייט עם תום'.
נדמה לי, שכבר הכותרת מרמזת על כוונותיו של הכותב: הוא מפלרטט עם הרעיון, שהקוראות יתמסרו לכתיבתו, וישלחו לו מכתב במייל. הוא כנראה מניח, שמי שכבר עמדה על אופי כתיבתו, מבינה שאין טעם לכתוב מייל שכזה, שכן הכותב עצמו מלהטט ב"מציאות" וב"אמת". אם כך, דייט וירטואלי שעלול היה להיקבע עם קוראת שלא תפשה את העניין, היה דייט עם תום - לא הכינוי ולא האיש הכותב, אלא התעמתות שלה עצמה עם תום לבה.
התגובות לפוסט הגילוי חושפות מערכת שלמה של סיבות ומסובבים: אם תצעק 'זאב' - מי יאמין לך כשבאמת תרצה לכתוב בכנות? ומהי כנות? האם אתה מניפולטור? האם אתה מתנשא על דייטים שנקבעים דרך רשת האינטרנט? מה היה קורה לו קיבלת מייל אמיתי (ומהו "אמיתי") מקוראת אמיתית (בלי מרכאות, הפעם)?
במהלך הדיון הסוער שהתעורר עקב התרגיל הזה, עמדה קוראת בשם עדה (שניכר בדבריה שהיא קוראת ותיקה ומגיבה קבועה) על משמעות המילה 'מניפולציה':

מניפולציה היא אחת השיטות (המקובלות) להעברת מסרים. לי היא מזכירה את
הצעצוע ההוא שכולל קופסה ובתוכה ליצן עם קפיץ. כשלוחצים על כפתור (בערך), הליצן
קופץ. המניפולטור מכַוון לתגובה מסויימת, בדרך כלל (אם כי לא בהכרח) רגשית, ומקבל
אותה. לא אכחיש שהשיטה אינה חביבה עליי - בעיקר משום שהמניפולטור מניח מראש שיש בה
צורך. זה כאילו שהוא אינו מאמין, שאם העניין יוסבר לי במילים פשוטות (כמו למשל
ההסבר המצוין בפוסט הנוכחי), אני אבין. כאילו אינו סומך על האינטליגנציה שלי. הוא
מעדיף להדגים את זה על ידי משחק, מהתלה, אילוסטרציה (!!) - כל מיני דברים, רק לא
לבוא ולומר בלשון פשוטה, למשל: תשמעו, אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם בבלוגים;
הדברים האמיתיים והחשובים סמויים מן העין. והרי גם אם לא רוצים להסביר הכל בדיוק,
יש שיטות נוספות, מעודנות הרבה יותר, לרמז על דברים בלי לומר אותם מפורשות.

אם כך, מניפולציה (לדעת המגיבה) אינה סומכת על האינטיליגנציה של הנמען. כאן נתקלתי בקיר. לטעמי, מה שהתרחש בשני הפוסטים האלה הוא פרובוקציה שהשיגה את מטרתה. הכותב ערער את האמון של קוראותיו ב"אמיתותה" של הפלטפורמה הבלוגית, בדיוק כפי שהצהיר בפוסט ההבהרה שהגיע לאחר מכן.

זו אינה הפעם הראשונה ש'תום' מתעתע בקהלו. הוא עשה זאת בהומור רב כאשר התחזה לסופר מפורסם, ולעוד סופר מפורסם, כתב על חייו המרתקים של סבו (בנוגע לסיפור הזה, עלתה התהייה, האם הדברים קרו באמת. בעקבות התהייה, עולה אחת נוספת: האם זה חשוב?), ובאופן כללי, טשטש את הגבולות בין בידיון לבין "אמת" (שוב, בהיעדר מילה אחרת).

חברתי איילת כתבה פוסט שמגיב על המתיחה, ובו היא מעבירה ביקורת על תופעה רווחת בעולם האקדמי: הנטייה להסתיר או לעמעם מסרים, במקום להבהיר אותם באופן חד משמעי ומפורט.

הפרקטיקה וההתנהגות הזו, של העדפת הכיסוי על הגילוי, של ההסתרה כאמצעי
לתחכום, היא בעיני פרקטיקה דורסנית ומתנשאת מאין כמותה. זאת, מכיוון שכוחה מתבסס
תמיד על הדרת מי "שלא הבין את העניין". מי ששבוי במוסכמות, או שאינו בקי בספרות, או
שאינו מתוחכם מספיק כדי לראות את הקריצה וחצי-החיוך. בכך, התקשורת והדיבור הופכים
מכלי להעברת מידע, לכלי לסינון חברתי: האם אתה ראוי בכלל שאחלוק איתך את הרעיונות
שלי? הבה נבדוק קודם! האם אתה מההדיוטות או מהמלומדים? מהמתוחכמים או
מה"פחות-מתוחכמים" שבחבורה?

על מנת שלא להלאות (ובמיוחד כי הפוסט הזה מתארך ומתארך, וגם הקישורים מכילים טקסטים ארוכים למכביר), אעצור כאן. שמחתי לגלות את הדיון הער והמעניין הזה, וגם להיות חלק (קטן) ממנו.
הרווחתי בלוג משובח של מניפולטור מקצוען. אני בטוחה שאם הוא יקרא את הפוסט הזה, הוא יעריך את המחמאה שנתתי לו בכינוי הזה.