"זו את, שמשלימה אותי", אמרה הבובה למפעילה

ישנה שאלה מהותית, שמלווה את העשייה הבימתית בתחום תיאטרון הבובות: מי מפעיל/ה ומי מופעל/ת?
האם אני, המפעילה, זקוקה לבובה, על מנת לשלוט בה, או להוביל אותה? האם היא, הבובה, זקוקה לי - המפעילה, על מנת לפעול? אם אני מובילה אותה, הרי גם אני מובלת באותם מסלולים. אני משרתת אותה, עושה כרצונה. אולי היא משרתת אותי, נתינה בממלכתי. אולי כל התשובות נכונות.
מצאתי ברשת שיר של משוררת ואשת spoken word בשם דניאל קיי. אל. גרגואר, שמדבר על הדרך הדו סיטרית בין הבובה לבין המפעילה. המשוררת כתבה את השיר השנה, לבקשתה של הבובנאית נורין יאנג. השיר, אולי פשטני בסגנונו, גרם לי להתרגשות גדולה. אולי רק מתוך הזדהות גדולה, ואולי כי הוא באמת מרגש.

The Poetry of Puppetry

I couldn’t do this without you
said the puppet to his puppeteer
without you
I am empty, hollow
a horse without a rider
maybe freer, lighter
but have no direction
Together we’re like
Ginger Rogers and Fred Astaire
Without you
I’m an incomplete pair
Without you
I fear
I’d be nothing more than scraps of fabric
and rubber
with no motivation or comfort
But I suspect the same
is true of you too
and that without me
you’d be the paper maché
without you flour water glue
you complete me
but I also complete you

I want to dance
said the marionette
to her mistress
my strings ache to be pulled
by someone who knows
Laying limp in this dark trump
leaves me craving the light
and though it took awhile
before we found grace of movement
and realistic mimicry
when we dance
I almost feel real
and I suspect you feel the same
we are matched
symbiotically

I have no strings
said Pinocchio to his maker
as you can see
and yet I miss them desperately
I do not want to go it alone
we all want someone to hold
or to be held by
why should it be different
now that I’m flesh
instead of wood

I miss you
said the Muppet to his creator
the world is emptier without you here
like we are mere creations
no longer fully realized
and I suspect the world feels the same
like we are all missing that hand inside of us
and that voice whispering
“it will all be okay”

We could all of us be puppets
If we lose our inner strength
said the puppeteer to her partner
Thank goodness you’ll never leave me
Because though I am your core
it is you who complete me

by Danielle K.L. Grégoire
written at the request of Noreen Young, February 2010

שקרים קטנים, שקרים שקטים

סדרה מצויינת הגיעה סוף סוף לארץ: "שקר לי". הסדרה מתרחשת במשרד של 'גלאי אמת אנושיים', אנשים שמצליחים להבחין בהבעות פנים אנושיות, ולו הקטנות ביותר. כל הבעה מסגירה רגש אנושי. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי להסוות את המחוות האלה.
פעם אמרו לי, שמי שנוגע באף בזמן שיחה איתי, מסווה שקר. תהיתי, בעקבות המידע הזה, מדוע האף שלי מגרד דווקא כשדחוף לי שידעו שאני אומרת אמת. מסתבר, שהתנועות האלה אינן מובהקות, והן מתפרקות לחלקיקים קטנים, על פני פרקי זמן קצרים מאוד.
עצרתי לגרד באף.
חקירה של פשעים מתרכזת, על פי רוב, במלל: האם יש הודאה בפשע, כפירה באשמה, אילו פרטים ניתן להסיק מהטקסט שנאמר.
עצרתי לגרד בגב יד שמאל.
החוקר הראשי, ד"ר קאל לייטמן (שמגולם להפליא על ידי השחקן טים רות'), לעולם אינו נותן ל'עוּבדות' לבלבל אותו. הוא מצליח להבחין בניואנסים בצילומי סטילס, בסרטים שצולמו במצלמות אבטחה ללא קול, וגם בקול עצמו, במנותק מתוכן הדברים שנאמרו.
מגרדת בלחי ימין.
אולי לא כל גירוד הוא סימן? אולי זה סתם גירוד? איך מפרידים בין מיחוש לבין תנועה שמסגירה שקר או אמת? מה עושים במקרה שבו מצחה של הנחקרת אינו זז, כי היא קיבלה זריקת בוטוקס? גם בסוגיות האלה עוסקים בלשי המשרד, שעובדים עם ה-F.B.I.
ד"ר לייטמן עצמו הוא אב לבת מתבגרת. הוא מזהה בקולה בטלפון מתי היא משקרת לו. בחלק מהמקרים הוא מחליט לא להעיר לה על כך, על מנת לשמור על שפיותה. אין לי ילדים משלי, אבל מעניין אותי מאוד: האם כדאי לדעת אם ילדיך משקרים לך ומתי, או שעדיף לא לדעת? השאלה הזאת מעוררת אצלי את התהייה, מתי האמון הבסיסי שאני רוחשת למי שמולי מגן עליי, ומתי הוא מכשול בפניי.
הסדרה מרתקת, ומראה בעיקר, שמעל לכל מניפולציה שנדמה לנו שאנחנו מנהלות/ים בהצלחה, יש מי שיצליחו לזהות את גרעין השקר. לא עדיף פשוט לומר את האמת?

"שקר לי" משודרת בימי ב' בשעה 22:45 בערוץ yes stars Action.

תום לב

בזכות חברתי איילת עוז, הגעתי לבלוג של בחור שכינויו 'תום' בישרא-בלוג. לפני יומיים התפרסם בו פוסט בשם 'דייט עם תום'. קראתי אותו בהנאה, אם כי - למען הגילוי הנאות - כבר ידעתי שמדובר במתיחה לכבוד אחד באפריל. חלק נכבד מהמגיבות ומהמגיבים לפוסט כבר ניחשו שהפוסט אינו "אמיתי" (והשימוש במרכאות כפולות כאן מכוון, הוא נדון באריכות בתגובות לפוסט ולזה שאחריו). אכן, למחרת הופיע פוסט נוסף בבלוג של תום, שמכריז על המתיחה, ומסביר בפרוטרוט את המניעים לכתיבתה. תגובות נזעמות, מזועזעות ומאוכזבות נכתבו בעשרות.
הפוסט המקורי, בקצרה, חושף את הכותב כאדם בודד, שזה עתה יצא ממערכת יחסים ארוכה. הוא מחפש אותך - האחת שתקבל אותו כמו שהוא - אולי, במיוחד, אם את מתרשמת מכשרון הכתיבה שלו. הרשו לי להרגיע: הכותב עדיין חובק בת זוג, ואין לו שום כוונה לצאת בקרוב לאף דייט עם קוראת אלמונית וגלויית לב.
אני רוצה להתעכב רגע על כותרת הפוסט הראשון: 'דייט עם תום'.
נדמה לי, שכבר הכותרת מרמזת על כוונותיו של הכותב: הוא מפלרטט עם הרעיון, שהקוראות יתמסרו לכתיבתו, וישלחו לו מכתב במייל. הוא כנראה מניח, שמי שכבר עמדה על אופי כתיבתו, מבינה שאין טעם לכתוב מייל שכזה, שכן הכותב עצמו מלהטט ב"מציאות" וב"אמת". אם כך, דייט וירטואלי שעלול היה להיקבע עם קוראת שלא תפשה את העניין, היה דייט עם תום - לא הכינוי ולא האיש הכותב, אלא התעמתות שלה עצמה עם תום לבה.
התגובות לפוסט הגילוי חושפות מערכת שלמה של סיבות ומסובבים: אם תצעק 'זאב' - מי יאמין לך כשבאמת תרצה לכתוב בכנות? ומהי כנות? האם אתה מניפולטור? האם אתה מתנשא על דייטים שנקבעים דרך רשת האינטרנט? מה היה קורה לו קיבלת מייל אמיתי (ומהו "אמיתי") מקוראת אמיתית (בלי מרכאות, הפעם)?
במהלך הדיון הסוער שהתעורר עקב התרגיל הזה, עמדה קוראת בשם עדה (שניכר בדבריה שהיא קוראת ותיקה ומגיבה קבועה) על משמעות המילה 'מניפולציה':

מניפולציה היא אחת השיטות (המקובלות) להעברת מסרים. לי היא מזכירה את
הצעצוע ההוא שכולל קופסה ובתוכה ליצן עם קפיץ. כשלוחצים על כפתור (בערך), הליצן
קופץ. המניפולטור מכַוון לתגובה מסויימת, בדרך כלל (אם כי לא בהכרח) רגשית, ומקבל
אותה. לא אכחיש שהשיטה אינה חביבה עליי - בעיקר משום שהמניפולטור מניח מראש שיש בה
צורך. זה כאילו שהוא אינו מאמין, שאם העניין יוסבר לי במילים פשוטות (כמו למשל
ההסבר המצוין בפוסט הנוכחי), אני אבין. כאילו אינו סומך על האינטליגנציה שלי. הוא
מעדיף להדגים את זה על ידי משחק, מהתלה, אילוסטרציה (!!) - כל מיני דברים, רק לא
לבוא ולומר בלשון פשוטה, למשל: תשמעו, אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם בבלוגים;
הדברים האמיתיים והחשובים סמויים מן העין. והרי גם אם לא רוצים להסביר הכל בדיוק,
יש שיטות נוספות, מעודנות הרבה יותר, לרמז על דברים בלי לומר אותם מפורשות.

אם כך, מניפולציה (לדעת המגיבה) אינה סומכת על האינטיליגנציה של הנמען. כאן נתקלתי בקיר. לטעמי, מה שהתרחש בשני הפוסטים האלה הוא פרובוקציה שהשיגה את מטרתה. הכותב ערער את האמון של קוראותיו ב"אמיתותה" של הפלטפורמה הבלוגית, בדיוק כפי שהצהיר בפוסט ההבהרה שהגיע לאחר מכן.

זו אינה הפעם הראשונה ש'תום' מתעתע בקהלו. הוא עשה זאת בהומור רב כאשר התחזה לסופר מפורסם, ולעוד סופר מפורסם, כתב על חייו המרתקים של סבו (בנוגע לסיפור הזה, עלתה התהייה, האם הדברים קרו באמת. בעקבות התהייה, עולה אחת נוספת: האם זה חשוב?), ובאופן כללי, טשטש את הגבולות בין בידיון לבין "אמת" (שוב, בהיעדר מילה אחרת).

חברתי איילת כתבה פוסט שמגיב על המתיחה, ובו היא מעבירה ביקורת על תופעה רווחת בעולם האקדמי: הנטייה להסתיר או לעמעם מסרים, במקום להבהיר אותם באופן חד משמעי ומפורט.

הפרקטיקה וההתנהגות הזו, של העדפת הכיסוי על הגילוי, של ההסתרה כאמצעי
לתחכום, היא בעיני פרקטיקה דורסנית ומתנשאת מאין כמותה. זאת, מכיוון שכוחה מתבסס
תמיד על הדרת מי "שלא הבין את העניין". מי ששבוי במוסכמות, או שאינו בקי בספרות, או
שאינו מתוחכם מספיק כדי לראות את הקריצה וחצי-החיוך. בכך, התקשורת והדיבור הופכים
מכלי להעברת מידע, לכלי לסינון חברתי: האם אתה ראוי בכלל שאחלוק איתך את הרעיונות
שלי? הבה נבדוק קודם! האם אתה מההדיוטות או מהמלומדים? מהמתוחכמים או
מה"פחות-מתוחכמים" שבחבורה?

על מנת שלא להלאות (ובמיוחד כי הפוסט הזה מתארך ומתארך, וגם הקישורים מכילים טקסטים ארוכים למכביר), אעצור כאן. שמחתי לגלות את הדיון הער והמעניין הזה, וגם להיות חלק (קטן) ממנו.
הרווחתי בלוג משובח של מניפולטור מקצוען. אני בטוחה שאם הוא יקרא את הפוסט הזה, הוא יעריך את המחמאה שנתתי לו בכינוי הזה.