יום חמישי, 27 באוגוסט 2009

להיות ג'ון מלקוביץ'

סרט מבריק של ספייק ג'ונס, שמעלה את האופציה הבדיונית, הקסומה והחולנית: להיכנס לרבע שעה לתוך הראש של ג'ון מלקוביץ' - שחקן מוכר, שגם משחק את עצמו בסרט. בשביל מה זה טוב? יש אפשרות לגרום לו לפעול בדרכים שלא היה פועל בהן; פרסומו מעניק לנכנס לראשו הזדמנויות, שלא יכול היה להשיג בדרך אחרת; תחושת השליטה באדם אחר, ולו לזמן מוגבל, מאפשרת לשולט להעז ולעשות כל מה שעולה על רוחו, כאשר מעשיו מיוחסים לאדם אחר.

בסרטון הבא אפשר לראות קטע מופלא שבו הבובנאי, גיבור הסרט, מפעיל בובה בדמותו שלו - ומאוחר יותר מפעיל באופן דומה את ג'ון מלקוביץ' עצמו. מי שערך את הסרטון הכניס בין שני הקטעים עוד שני קטעי הפעלת בובות מן הסרט - שווה לראות גם אותם.

תודה לאביבית שקד שהזכירה לי את הפנינה הזאת - תמשיכי להזכיר...

יום חמישי, 13 באוגוסט 2009

Tommy - אופרת רוק גאונית

רציתי לצרף כאן קטע אחר מהסרט של קן ראסל, על פי אופרת הרוק של להקת "The Who" - אחד הסרטים האהובים עליי - "Tommy".
הקטע שרציתי לצרף הוא: "We're Not Gonna Take It", בו טומי מכין את מאמיניו למחנה שייסד - זה שהולך לשנות את חייהם. קהל המאמינים מתמרד ומגיב באלימות. הקטע מהסרט לא נמצא בשום מקום ברשת, כך שהסתפקתי בקטע אחר מהסרט.

טומי הוא עיוור-חירש-אילם. אמא לוקחת אותו לכנסיה. חולים, נכים, זבים ומצורעים סביבם. מאמינים יורדים על ברכיהם ובולעים גלולות עם ג'וני ווקר. במרכז - צלמה האימתני של האלילה המרפאת - מרילין מונרו. הלהקה, עם הכומר הראשי - אריק קלפטון, משלהבת את הקהל.

קצת על פתרונות אינסטנט.
קצת על תרבות המערב.
קצת על סגידה.
קצת על דת.
רוקנרול.


יום שישי, 7 באוגוסט 2009

על הפנים

מצאתי משחק שמאפשר לשלוט בהבעות הפנים של דמות וירטואלית.
שיחקתי, שיניתי, נהניתי.
לפעמים, בובות תיאטרון אינן מאפשרות לשנות את הבעות הפנים שלהן. לפעמים זהו גם קסמן.
עדיין, כיף לראות איך תנועה קטנה של גבה או הטייה של הפנים הופכות את הקונטקסט לאחר לחלוטין.
אתן מוזמנות לנסות.

יום שני, 3 באוגוסט 2009

דימוי גוף ופרסומות - המניפולציה המושלמת

חברת הקוסמטיקה "דאב" הקימה קרן מיוחדת לשיפור הדימוי העצמי. החברה פצחה בקמפיין שעוסק בדימוי גוף, בחוסר בטחון ובהשפעה של עולם הפרסום והזוהר על ילדות ועל נשים. הקמפיין הוא, כמובן, סדרת פרסומות. לשם הרצתו היה צורך לקנות זמן אויר, והוא שולב במקבצי פרסומות. אין בקמפיין הזה מילה על המוצרים של "דאב". הוא רק מייצר זהות בין הילדות המקסימות והנשים היפות לבין הלקוחה הפוטנציאלית של החברה. נשים אמיתיות, מבוגרות, בעלות גוף נורמלי, מחייכות למצלמה ומוכרות הזדהות. כולנו יפות.
הלקוחה הנבונה תרגיש טוב עם עצמה. היא תביט באישה היפה והאמיצה שלבושה בתחתונים ובחזיה בלבד, וכיף לה, פשוט כיף לה כל כך! גם אני רוצה שיהיה לי כיף! בפעם הבאה שאלך לקנות לי קרם גוף, שמפו או דיאודורנט, אזכר בלוגו של דאב ובצבעים שלו, שמחייכים אליי מהפרסומות האלה. הו, עוד ארקוד לי בחדרי בתחתונים, וארגיש יפה כמו הבחורה הזו בפרסומת! וחוץ מזה, אני ממש לא שמנה כמוה. אני הרבה יותר מחוטבת. לעומתה, אני דוגמנית צמרת.
כלומר: דימוי הגוף אינו משתנה. הוא מתקבע. ההרגשה הטובה מגיעה מתוך התבוננות בנשים רגילות למראה, ומתוך ההשוואה אליהן. כל זה במעטה חברתי-לכאורה, אבל למעשה - מסחרי לחלוטין.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני קונה מוצרים של "דאב". אין לי בעיה עם הקו הפרסומי הזה. לא הוא גרם לי לחבב את המוצרים שאני מחבבת. אבל מכאן עד לתחושת ההעצמה שהפרסומות האלה מתיימרות להעניק לי - הדרך ארוכה מאוד.

הנה פרסומת אחת מתוך הקמפיין:



והנה פרודיה שנעשתה על פי הפרסומת הזאת:

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

איש על הירח

לשחקן אנדי קאופמן התוודעתי, כמו רבים אחרים, דרך הסרט הנפלא של מילוש פורמן, "איש על הירח" ("Man on the Moon"). ג'ים קארי הפליא לשחק את דמותו המיוחדת של קאופמן. הסרט גרם לי לקרוא על קאופמן ולחפש סרטים שמתעדים את הופעותיו המקוריות.

אנדי קאופמן היה פרפורמר - לא ממש שחקן. הוא גילם דמויות באופן טוטאלי, אבל בכולן היה אנדי עצמו, מביט בקהלו בציפייה, מי ימצמץ ראשון. ההומור שלו בז לכל מה שהיה נהוג ומוכר בעולם הבידור: החנופה לקהל, הניסיון לרַצות את כולם וכל המוסכמות המקובלות היו ממנו והלאה. הוא מתח את הסבלנות של הצופים. הוא היה לא ברור. הוא ניזון ממבוכה, מבלבול, מחוסר הבנה.

צפיתי בהופעה של קאופמן בקרנגי הול. ההופעה הזאת גם מופיעה בסרט, אבל אין כמו המקור. קהל רב נאסף לאחד האולמות הנודעים בארה"ב, וכולם ציפו לפרובוקציה מהסוג שקאופמן ייצר חדשות לבקרים (למשל: היאבקות אלימה עם נשים, בניגוד מוחלט לכל חוקי ה'פוליטיקלי קורקט'). במקום זה הוא קיבל מנה של נאיביות: סנטה קלאוס מגיע במזחלת ומחלק מתנות, שירה בציבור, וגולת הכותרת: הקהל כולו הוזמן בתום המופע לנסוע לחדר אוכל גדול, בו הוגשו חלב ועוגיות. בסרט של המופע המקורי, הבמאי מראיין צופים מבולבלים ביציאה. זכור לי גבר אחד, שאומר: "יש כאן אוטובוסים, ואני לא מבין אם זו מתיחה, או שבאמת מחכים לנו חלב ועוגיות בסוף כל זה". הקהל עלה על האוטובוסים ונסע אל הלא נודע, כי הדבר היחיד הצפוי בהופעות של קאופמן היה, שהכל בלתי צפוי. זו בדיוק הסיבה שאנדי קאופמן מופיע כאן, בבלוג הזה. הוא שיכלל את מושג המניפולציה הבימתית לכדי אמנות.
קאופמן מת מסרטן בגיל 35 בלבד. הידיעות על מותו נחשבו למפוקפקות, ורבים סברו שמדובר בעוד אחת מהמתיחות הרבות שעשה. הסרט של מילוש פורמן מיטיב לתאר את האירוניה: אדם גוסס, שמתקשה לשכנע במצבו אפילו את הקרובים לו ביותר.

אני ממליצה בחום על ההופעות המקוריות, וגם על הסרט "איש על הירח".

מתוך הסרט, הנה התמונה שבה אנדי, הגוסס מסרטן, נוסע להתרפא אצל 'עושה ניסים' בפיליפינים. הוא רואה את רופא האליל מוציא את החוליים מבטניהם של המטופלים שלפניו. כשמגיע תורו, הוא נכנס 'מאחורי הקלעים', מגלה את המניפולציה בעצמו, וצוחק. זה הרגע שריגש אותי ביותר בסרט.