הפרוייקט שלי

הרעיון ליצירת "שרלטנים" נולד לאחר חוויה מעצבת שעברתי. ראיון עבודה לפרוייקט חברתי בבתי ספר הפך לניסיון גיוס בתנאים קרובים להתנדבות, לארגון שלא ניתנו לי עליו פרטים. במהלך הראיון, נדלקו בראשי אי-אילו 'נורות אדומות'. שאלתי שאלות רבות, ואלה גרמו למראיינת להתייחס אליי בקוצר רוח ובאנטגוניזם. עם כל אלה, על פניה נותר חיוך מטריד, שהזיוף בו היה ניכר. במקביל אליי, עברה את אותו ראיון מכרה שלי. ישבנו זו לצד זו, והיא היתה ידידותית יותר וחשדנית פחות. המראיינת עברה עד מהרה לשוחח איתה בלבד. אני, במקביל, התבוננתי סביב, על מנת למצוא אישור לחשדותיי, שאכן מדובר בארגון מפוקפק. לא הכרתי את שם הארגון, וכאשר שאלתי אודות מהותו, המראיינת ענתה לי תשובות קצרות, לקוניות ולא ברורות. לאחר שניתן לי חומר קריאה שקשור לפרוייקט, מצאתי בו את התשובה: הופיע בו, כקרדיט לכותב הטקסטים, מי שזיהיתי כמנהיג ומייסד כת מוכרת. כאשר המראיינת פנתה אליי שוב, שאלתי אותה מה הקשר של הפרוייקט לכת הזו. חיוכה נעלם והתחלף במבט חמור. היא ניסתה להתחמק מתשובה, אבל היה לי ברור בו ברגע, שלא אעבוד בפרוייקט הזה, ולא רק מפני שאינני מעוניינת – אלא משום שידעתי יותר מדי. אמרתי למראיינת שכדאי שניפרד בלחיצת יד בשלב זה. היא חייכה שוב, לחצה את ידי, ואיחלה לי הצלחה בהמשך. כל גופה אמר זעם וטינה כבושה. מאוחר יותר, כאשר שוחחתי עם המכרה שהתראיינה איתי, היא הודתה לי על ההערה שהערתי בקול. היא סיפרה לי, שמיד לאחר צאתי, החלה המראיינת לחקור אותה באגרסיביות על אמונותיה ועל דרך החיים שלה. חזרתי הביתה וביליתי את שבע השעות הבאות בקריאה אינטנסיבית ברשת האינטרנט, אודות הכת המדוברת, ואודות כתות בכלל. לאורך כל התחקיר שערכתי, ניקרו בי השאלות: מדוע מתקיימים מנגנונים כאלה? מי מרוויח מקיומם? מדוע אנשים מתפתים להשליך את חייהם ולהתמסר לארגונים, שגוזלים את עצמאותם, על כל היבטיה?
בחרתי להתמודד עם תחושת המועקה שאחזה בי באמצעות האמנות בה אני עוסקת: תיאטרון.
הבלוג הזה ילווה את תהליך העבודה שלי לקראת ההצגה.