tag:blogger.com,1999:blog-83959094903834542702011-10-06T13:44:42.066+02:00הרהורים, חומרים, לבטים, השראה - בדרך ליצירת הצגה חדשה בשם "שרלטנים"ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.comBlogger121100tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-68341321114541919502010-06-03T14:31:00.003+03:002010-06-03T14:55:30.830+03:00<div align="justify">ישנה שאלה מהותית, שמלווה את העשייה הבימתית בתחום תיאטרון הבובות: מי מפעיל/ה ומי מופעל/ת?<br />האם אני, המפעילה, זקוקה לבובה, על מנת לשלוט בה, או להוביל אותה? האם היא, הבובה, זקוקה לי - המפעילה, על מנת לפעול? אם אני מובילה אותה, הרי גם אני מובלת באותם מסלולים. אני משרתת אותה, עושה כרצונה. אולי היא משרתת אותי, נתינה בממלכתי. אולי כל התשובות נכונות.<br />מצאתי ברשת שיר של משוררת ואשת <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Spoken_word" target="other"><span style="color:#33ff33;">spoken word</span></a> בשם דניאל קיי. אל. גרגואר, שמדבר על הדרך הדו סיטרית בין הבובה לבין המפעילה. המשוררת כתבה את השיר השנה, לבקשתה של הבובנאית <a href="http://www.noreenyoungproductions.com/" target="other"><span style="color:#33ff33;">נורין יאנג</span></a>. השיר, אולי פשטני בסגנונו, גרם לי להתרגשות גדולה. אולי רק מתוך הזדהות גדולה, ואולי כי הוא באמת מרגש.<br /></div><div align="left"><em><blockquote><u><span style="color:#33ff33;"><strong><blockquote><p></p><p></strong></span></u></em><br /><a href="http://puppetsup.ca/2010/03/20/the-poetry-of-puppetry/" target="other"><em><strong><span style="font-size:130%;color:#33ff33;"><u>The Poetry of Puppetry</u></span></strong></em> </a><br /><br /><em>I couldn’t do this without you<br />said the puppet to his puppeteer<br />without you<br />I am empty, hollow<br />a horse without a rider<br />maybe freer, lighter<br />but have no direction<br />Together we’re like<br />Ginger Rogers and Fred Astaire<br />Without you<br />I’m an incomplete pair<br />Without you<br />I fear<br />I’d be nothing more than scraps of fabric<br />and rubber<br />with no motivation or comfort<br />But I suspect the same<br />is true of you too<br />and that without me<br />you’d be the paper maché<br />without you flour water glue<br />you complete me<br />but I also complete you<br /><br />I want to dance<br />said the marionette<br />to her mistress<br />my strings ache to be pulled<br />by someone who knows<br />Laying limp in this dark trump<br />leaves me craving the light<br />and though it took awhile<br />before we found grace of movement<br />and realistic mimicry<br />when we dance<br />I almost feel real<br />and I suspect you feel the same<br />we are matched<br />symbiotically<br /><br />I have no strings<br />said Pinocchio to his maker<br />as you can see<br />and yet I miss them desperately<br />I do not want to go it alone<br />we all want someone to hold<br />or to be held by<br />why should it be different<br />now that I’m flesh<br />instead of wood<br /><br />I miss you<br />said the Muppet to his creator<br />the world is emptier without you here<br />like we are mere creations<br />no longer fully realized<br />and I suspect the world feels the same<br />like we are all missing that hand inside of us<br />and that voice whispering<br />“it will all be okay”<br /><br />We could all of us be puppets<br />If we lose our inner strength<br />said the puppeteer to her partner<br />Thank goodness you’ll never leave me<br />Because though I am your core<br />it is you who complete me<br /></em><br /><strong>by Danielle K.L. Grégoire<br />written at the request of Noreen Young, February 2010<br /></strong></p></blockquote></blockquote></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-6834132111454191950?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-52185051092524627722010-05-19T19:08:00.015+03:002011-08-02T12:05:44.028+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div align="justify"><span style="font-family: Arial;">סדרה מצויינת הגיעה סוף סוף לארץ: "<a href="http://yes.walla.co.il/?w=1/9565" target="other"><span style="color: #33ff33;">שקר לי</span></a>". הסדרה מתרחשת במשרד של 'גלאי אמת אנושיים', אנשים שמצליחים להבחין בהבעות פנים אנושיות, ולו הקטנות ביותר. כל הבעה מסגירה רגש אנושי. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי להסוות את המחוות האלה.</span><br /><span style="font-family: Arial;">פעם אמרו לי, שמי שנוגע באף בזמן שיחה איתי, מסווה שקר. תהיתי, בעקבות המידע הזה, מדוע האף שלי מגרד דווקא כשדחוף לי שידעו שאני אומרת אמת. מסתבר, שהתנועות האלה אינן מובהקות, והן מתפרקות לחלקיקים קטנים, על פני פרקי זמן קצרים מאוד.</span><br /><span style="font-family: Arial;">עצרתי לגרד באף.</span><br /><span style="font-family: arial;">חקירה של פשעים מתרכזת, על פי רוב, במלל: האם יש הודאה בפשע, כפירה באשמה, אילו פרטים ניתן להסיק מהטקסט שנאמר.</span><br /><span style="font-family: Arial;">עצרתי לגרד בגב יד שמאל.</span><br /><span style="font-family: Arial;">החוקר הראשי, ד"ר קאל לייטמן (שמגולם להפליא על ידי השחקן <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Tim_Roth" target="other"><span style="color: #33ff33;">טים רות'</span></a>), לעולם אינו נותן ל'עוּבדות' לבלבל אותו. הוא מצליח להבחין בניואנסים בצילומי סטילס, בסרטים שצולמו במצלמות אבטחה ללא קול, וגם בקול עצמו, במנותק מתוכן הדברים שנאמרו.</span><br /><span style="font-family: Arial;">מגרדת בלחי ימין.</span><br /><span style="font-family: Arial;">אולי לא כל גירוד הוא סימן? אולי זה סתם גירוד? איך מפרידים בין מיחוש לבין תנועה שמסגירה שקר או אמת? מה עושים במקרה שבו מצחה של הנחקרת אינו זז, כי היא קיבלה זריקת בוטוקס? גם בסוגיות האלה עוסקים בלשי המשרד, שעובדים עם ה-F.B.I.</span><br /><span style="font-family: Arial;">ד"ר לייטמן עצמו הוא אב לבת מתבגרת. הוא מזהה בקולה בטלפון מתי היא משקרת לו. בחלק מהמקרים הוא מחליט לא להעיר לה על כך, על מנת לשמור על שפיותה. אין לי ילדים משלי, אבל מעניין אותי מאוד: האם כדאי לדעת אם ילדיך משקרים לך ומתי, או שעדיף לא לדעת? השאלה הזאת מעוררת אצלי את התהייה, מתי האמון הבסיסי שאני רוחשת למי שמולי מגן עליי, ומתי הוא מכשול בפניי.</span><br /><span style="font-family: Arial;"></span><span style="font-family: Arial;">הסדרה מרתקת, ומראה בעיקר, שמעל לכל מניפולציה שנדמה לנו שאנחנו מנהלות/ים בהצלחה, יש מי שיצליחו לזהות את גרעין השקר. לא עדיף פשוט לומר את האמת?</span><br /><br /></div><div align="center"><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/jXytQOkNaq4&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;rel=0"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/jXytQOkNaq4&hl=en_US&fs=1&rel=0" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object></div><div align="right"><span style="font-family: arial;"><strong>"שקר לי" משודרת בימי ב' בשעה 22:45 בערוץ yes stars Action.</strong></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-5218505109252462772?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-61398934138717209452010-04-03T01:35:00.008+03:002011-08-02T12:05:04.441+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div align="justify">בזכות חברתי <a href="http://www.ayeletoz.com/" target="other"><span style="color: #33ff33;">איילת עוז</span></a>, הגעתי לבלוג של בחור שכינויו 'תום' בישרא-בלוג. לפני יומיים התפרסם בו פוסט בשם <span style="color: #33ff33;">'</span><a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&amp;blogcode=11687806" target="other"><span style="color: #33ff33;">דייט עם תום</span></a><span style="color: #33ff33;">'</span>. קראתי אותו בהנאה, אם כי - למען הגילוי הנאות - כבר ידעתי שמדובר במתיחה לכבוד <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%97%D7%93_%D7%91%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9C" target="other"><span style="color: #33ff33;">אחד באפריל</span></a>. חלק נכבד מהמגיבות ומהמגיבים לפוסט כבר ניחשו שהפוסט אינו "אמיתי" (והשימוש במרכאות כפולות כאן מכוון, הוא נדון באריכות בתגובות לפוסט ולזה שאחריו). אכן, למחרת הופיע <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&amp;blogcode=11689716" target="other"><span style="color: #33ff33;">פוסט נוסף</span></a> בבלוג של תום, שמכריז על המתיחה, ומסביר בפרוטרוט את המניעים לכתיבתה. תגובות נזעמות, מזועזעות ומאוכזבות נכתבו בעשרות.<br />הפוסט המקורי, בקצרה, חושף את הכותב כאדם בודד, שזה עתה יצא ממערכת יחסים ארוכה. הוא מחפש אותך - האחת שתקבל אותו כמו שהוא - אולי, במיוחד, אם את מתרשמת מכשרון הכתיבה שלו. הרשו לי להרגיע: הכותב עדיין חובק בת זוג, ואין לו שום כוונה לצאת בקרוב לאף דייט עם קוראת אלמונית וגלויית לב.<br />אני רוצה להתעכב רגע על כותרת הפוסט הראשון: '<strong>דייט עם תום</strong>'.<br />נדמה לי, שכבר הכותרת מרמזת על כוונותיו של הכותב: הוא מפלרטט עם הרעיון, שהקוראות יתמסרו לכתיבתו, וישלחו לו מכתב במייל. הוא כנראה מניח, שמי שכבר עמדה על אופי כתיבתו, מבינה שאין טעם לכתוב מייל שכזה, שכן הכותב עצמו מלהטט ב"מציאות" וב"אמת". אם כך, דייט וירטואלי שעלול היה להיקבע עם קוראת שלא תפשה את העניין, היה דייט עם תום - לא הכינוי ולא האיש הכותב, אלא התעמתות שלה עצמה עם תום לבה.<br />התגובות לפוסט הגילוי חושפות מערכת שלמה של סיבות ומסובבים: אם תצעק 'זאב' - מי יאמין לך כשבאמת תרצה לכתוב בכנות? ומהי כנות? האם אתה מניפולטור? האם אתה מתנשא על דייטים שנקבעים דרך רשת האינטרנט? מה היה קורה לו קיבלת מייל אמיתי (ומהו "אמיתי") מקוראת אמיתית (בלי מרכאות, הפעם)?<br />במהלך הדיון הסוער שהתעורר עקב התרגיל הזה, עמדה קוראת בשם <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=231930" target="other"><span style="color: #33ff33;">עדה</span></a> (שניכר בדבריה שהיא קוראת ותיקה ומגיבה קבועה) על משמעות המילה 'מניפולציה':</div><strong><em></em></strong><br /><blockquote><strong><em><strong><em><a href="http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?blog=11689716&amp;posnew=&amp;user=2894&amp;direct=13#13" target="other"><span style="color: #33ff33;">מניפולציה</span></a> היא אחת השיטות (המקובלות) להעברת מסרים. לי היא מזכירה את<br />הצעצוע ההוא שכולל קופסה ובתוכה ליצן עם קפיץ. כשלוחצים על כפתור (בערך), הליצן<br />קופץ. המניפולטור מכַוון לתגובה מסויימת, בדרך כלל (אם כי לא בהכרח) רגשית, ומקבל<br />אותה. לא אכחיש שהשיטה אינה חביבה עליי - בעיקר משום שהמניפולטור מניח מראש שיש בה<br />צורך. זה כאילו שהוא אינו מאמין, שאם העניין יוסבר לי במילים פשוטות (כמו למשל<br />ההסבר המצוין בפוסט הנוכחי), אני אבין. כאילו אינו סומך על האינטליגנציה שלי. הוא<br />מעדיף להדגים את זה על ידי משחק, מהתלה, אילוסטרציה (!!) - כל מיני דברים, רק לא<br />לבוא ולומר בלשון פשוטה, למשל: תשמעו, אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם בבלוגים;<br />הדברים האמיתיים והחשובים סמויים מן העין. והרי גם אם לא רוצים להסביר הכל בדיוק,<br />יש שיטות נוספות, מעודנות הרבה יותר, לרמז על דברים בלי לומר אותם מפורשות. </em></strong></em></strong></blockquote><br /><div align="justify"><strong><em></em></strong>אם כך, מניפולציה (לדעת המגיבה) אינה סומכת על האינטיליגנציה של הנמען. כאן נתקלתי בקיר. לטעמי, מה שהתרחש בשני הפוסטים האלה הוא פרובוקציה שהשיגה את מטרתה. הכותב ערער את האמון של קוראותיו ב"אמיתותה" של הפלטפורמה הבלוגית, בדיוק כפי שהצהיר בפוסט ההבהרה שהגיע לאחר מכן.<br /><br />זו אינה הפעם הראשונה ש'תום' מתעתע בקהלו. הוא עשה זאת בהומור רב כאשר <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&amp;blogcode=11400113" target="other"><span style="color: #33ff33;">התחזה לסופר מפורסם</span></a>, ול<a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&amp;blogcode=10689510" target="other"><span style="color: #33ff33;">עוד סופר מפורסם</span></a>, כתב על <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&amp;blogcode=9871043" target="other"><span style="color: #33ff33;">חייו המרתקים של סבו</span></a> (בנוגע לסיפור הזה, עלתה התהייה, האם הדברים קרו באמת. בעקבות התהייה, עולה אחת נוספת: האם זה חשוב?), ובאופן כללי, טשטש את הגבולות בין בידיון לבין "אמת" (שוב, בהיעדר מילה אחרת).<br /><br />חברתי איילת כתבה <a href="http://www.ayeletoz.com/?p=414&amp;utm_source=twitterfeed&amp;utm_medium=twitter" target="other"><span style="color: #33ff33;">פוסט שמגיב על המתיחה</span></a>, ובו היא מעבירה ביקורת על תופעה רווחת בעולם האקדמי: הנטייה להסתיר או לעמעם מסרים, במקום להבהיר אותם באופן חד משמעי ומפורט. </div><div align="justify"></div><div align="justify"><strong><em></em></strong><br /><blockquote><strong><em><strong><em>הפרקטיקה וההתנהגות הזו, של העדפת הכיסוי על הגילוי, של ההסתרה כאמצעי<br />לתחכום, היא בעיני פרקטיקה דורסנית ומתנשאת מאין כמותה. זאת, מכיוון שכוחה מתבסס<br />תמיד על הדרת מי "שלא הבין את העניין". מי ששבוי במוסכמות, או שאינו בקי בספרות, או<br />שאינו מתוחכם מספיק כדי לראות את הקריצה וחצי-החיוך. בכך, התקשורת והדיבור הופכים<br />מכלי להעברת מידע, לכלי לסינון חברתי: האם אתה ראוי בכלל שאחלוק איתך את הרעיונות<br />שלי? הבה נבדוק קודם! האם אתה מההדיוטות או מהמלומדים? מהמתוחכמים או<br />מה"פחות-מתוחכמים" שבחבורה?</em></strong></em></strong></blockquote>על מנת שלא להלאות (ובמיוחד כי הפוסט הזה מתארך ומתארך, וגם הקישורים מכילים טקסטים ארוכים למכביר), אעצור כאן. שמחתי לגלות את הדיון הער והמעניין הזה, וגם להיות חלק (קטן) ממנו.<br />הרווחתי בלוג משובח של מניפולטור מקצוען. אני בטוחה שאם הוא יקרא את הפוסט הזה, הוא יעריך את המחמאה שנתתי לו בכינוי הזה. </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-6139893413871720945?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-53034341281127587902009-11-04T23:28:00.006+02:002010-04-03T03:37:03.741+03:00עוד <a href="http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/" target="other"><strong><span style="color:#66ff99;">משחק נחמד</span></strong></a> שמצאתי ברשת:<br />זהו איזה מהחיוכים מזוייף ואיזה אמיתי.<br />באתר כתוב, שלו יכולנו לזהות בקלות חיוכים מזוייפים, היה לנו קשה יותר להסתדר בחברה אנושית.<br />בינינו - מי היתה רוצה לדעת מה חושבת כל אחת מסביבה? אני מעדיפה לא לדעת.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-5303434128112758790?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-75138501621183795102009-09-17T15:45:00.017+03:002011-08-02T12:11:16.120+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div align="justify">משחק קטן שהמצאתי בעודי פוסעת בדרכים במרכז תל-אביב: להציץ בחלונות ובמרפסות ולמצוא לי דירת חלומות. נכון, הדירה פונה לשדרה רועשת כזו או אחרת (רוטשילד, ח"ן). נכון, רואים מה קורה בסלון מבחוץ (אחרת לא הייתי חומדת לי את הדירה המסויימת הזאת). נכון, מישהו אחר גר שם עכשיו. כל העובדות האלה אינן מספיקות. אני חולמת חלומות נדל"ן, אך מכיוון ששוב לא זכיתי בהגרלת הלוטו (והפעם אפילו שלחתי טופס) - איאלץ להמשיך ולחפש לי דירת שותפים בתל-אביב.<br />המודעות באתרי האינטרנט השונים מבטיחות דירה שקטה במיקום מרכזי, חדר מרווח, מרפסת גדולה, נוף לים, מקלחת משופצת, סלון ממוזג... הכל קורץ לי, איזה שפע! איזה מבחר! רק ללכת ולקטוף!<br />אני מכתתת רגליי ומבקרת בדירות האלה. דירה אחר דירה אני נכנסת יותר ויותר בסוד העניינים: הכל בניסוח. </div><div align="justify"></div><div align="justify"><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;"><strong>דירה שקטה</strong></span> = חלונות כפולים ואטומים. אם פותחים אותם ולו לכדי חריץ - הבית הופך לאי תנועה.<br /><strong><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;">מיקום מרכזי</span> </strong>= כל מקום שבו יש פיצוצייה ברדיוס של קילומטר.<br /><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;"><strong>חדר מרווח</strong></span> = חדר שבו ניתן לפרוש רגליים על גבי המיטה, ולהתרווח בכיף. שטח רצפה שאינו מכיל מיטה - אופציונלי בלבד.</div><div align="justify"></div><div align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJDfrdpzHI/AAAAAAAAAJg/GnWoW7sZ1bM/s1600-h/the-tiny-bed-in-the-tiny.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382438716183268466" src="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJDfrdpzHI/AAAAAAAAAJg/GnWoW7sZ1bM/s320/the-tiny-bed-in-the-tiny.jpg" style="cursor: hand; height: 181px; width: 129px;" /></a> <a href="http://2.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJBN12y0gI/AAAAAAAAAJA/wFdE1s07n9g/s1600-h/emilysroom.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382436210712171010" src="http://2.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJBN12y0gI/AAAAAAAAAJA/wFdE1s07n9g/s320/emilysroom.jpg" style="cursor: hand; height: 180px; width: 240px;" /></a></div><div align="justify"><span style="color: #99ff99;"><span style="font-size: 85%;"><strong>אצלנו במנזר היו קוראים לזה לוקסוס </strong></span></span><br /><span style="color: #99ff99; font-size: 85%;"></span><br /><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;"><strong>מרפסת גדולה</strong></span> = אדן חלון רחב במיוחד, או לחילופין - מקום מגוריה של מכונת הכביסה. </div><div align="justify"></div><div align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJEdQiqF9I/AAAAAAAAAJo/oJA0qZWXgH0/s1600-h/4_DSCN8682.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382439774108391378" src="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJEdQiqF9I/AAAAAAAAAJo/oJA0qZWXgH0/s320/4_DSCN8682.jpg" style="cursor: hand; height: 165px; width: 228px;" /></a><span style="color: #99ff99;"> </span></div><div align="justify"><span style="color: #99ff99;"><strong><span style="font-size: 85%;">כיף חיים במרפסת!</span></strong></span> </div><div align="justify"></div><div align="justify"><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;"><strong>נוף לים</strong></span> = אם עולים על הגג ועומדים בזווית מסויימת, עוצמים עין אחת ומקווים לטוב - הנה הוא! ממש בין דודי השמש של הבניין הסמוך.<br /><span style="color: #ffff33; font-size: 130%;"><strong>מקלחת משופצת</strong></span> = החליפו לפני חודשיים סבון ידיים.</div><br /><div align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJCBWIyjCI/AAAAAAAAAJI/zRXSm_D4roY/s1600-h/TinyCottageViewBedroom2121-793059.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382437095550913570" src="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJCBWIyjCI/AAAAAAAAAJI/zRXSm_D4roY/s320/TinyCottageViewBedroom2121-793059.jpg" style="cursor: hand; height: 188px; width: 162px;" /></a><strong><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"> <a href="http://2.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJCwfPsCfI/AAAAAAAAAJQ/XrMInuIRVjQ/s1600-h/bad%2520bath.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382437905449617906" src="http://2.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJCwfPsCfI/AAAAAAAAAJQ/XrMInuIRVjQ/s320/bad%2520bath.jpg" style="cursor: hand; height: 188px; width: 250px;" /></a></span></strong></div><div align="justify"><strong><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><span style="color: #99ff99;">דווקא יצא יפה, הרמונט </span></span></strong></div><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"></span><br /><div align="justify"><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><br /></span><br /><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><span style="color: yellow; font-size: 130%;"><strong>סלון ממוזג</strong></span> </span><span style="color: #ffffcc;">= גומחה קטנה עם טלויזיה ועם פוף עבש, שעליו מצטופפים השותפים וצופים ב"הישרדות" (מבלי להבחין באירוניה, כמובן). עליהם נושב משהו משנות החמישים, בגודל של עוגב כנסייתי, ברעש של גורס אשפה ובריח של כלב רטוב. זהו, ללא ספק, היה פעם מזגן. עכשיו הוא סתם סנילי. </span></div><div align="justify"><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><strong><span style="color: #99ff99;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJDGfHdtgI/AAAAAAAAAJY/GawoXEEQvb0/s1600-h/f8ipmd0yzeeportd9lmedium.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5382438283372246530" src="http://3.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SrJDGfHdtgI/AAAAAAAAAJY/GawoXEEQvb0/s320/f8ipmd0yzeeportd9lmedium.jpg" style="cursor: hand; height: 168px; width: 224px;" /></a></span></strong></span></span></div><div align="justify"><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><span style="color: #ffffcc; font-size: 85%;"><strong><span style="color: #99ff99;">פטנט חדש ומקורי: חלוקת חדרים לגובה</span></strong></span></span><br /><span style="color: #ffffcc;"><br /></span><br /><span style="color: #ffffcc;">בכל המודעות, השותפים "מקסימים". הם מחפשים שותפה "שקטה, מסודרת ורצינית". כל פגישה נראית כמו ראיון עבודה לנאס"א.</span><br /><span style="color: #ffffcc;">את המניפולציה הגדולה ביותר לטור זה תרם לי דווקא בעלים של דירה קודמת בה גרתי. חודש לקראת תום שנת המגורים הראשונה שלי בקופסת הנעליים-וחצי שלו, הוא החליט להקפיץ את שכר הדירה בשליש. בעודי משוחחת איתו בטלפון, המומה מרוע הגזרה, הוא החל לשבח את מעלותיה של הדירה באוזניי. <span style="color: #ffff33;">בעל הדירה ניסה למכור לי את הדירה בה גרתי מזה שנה.</span><span style="color: black;"> </span><span style="color: white;">הוא הזכיר את המיקום המצויין, את המזגנים, את מכונת הכביסה שנוספה לדירה כחודש לפני שיחת הטלפון, את קרבתה של הדירה למכון כושר מסויים, שבתו - אחת משותפותיי לדירה - מתאמנת בו (אני הייתי רשומה למכון אחר)...! ראיתי איך הוא מנסח את המודעה שלו. אפילו נתקלתי בה במקרה בחיפושיי החדשים. הטלפון כבר היה בידי, מוכן לחיוג, כשהבחנתי בכך שזו הדירה שזה עתה עזבתי. אולי אני באמת מפונקת? אולי לגור בקופסת נעליים-וחצי עם עוד שתי שותפות, במחיר מופקע, זה לא כל כך נורא?</span></span><br /><span style="color: #ffffcc;">אני ממשיכה לחפש. בינתיים אני שוכנת על ספה בדירתם של חברים טובים. כולי תקווה, שבין הרמאים, המייפים, המטייחים ורודפי הבצע נמצאים גם כאלה שסתם התפנה להם חדר מרווח בדירה נחמדה, במיקום מרכזי, ושיהיה גם סלון (זה מאוד לא נעים לארח חברים על שמיכת פוך מקופלת על הרצפה). כאלה שרוצים שותפה נחמדה ושקטה, שכל מה שהיא רוצה זה לחזור לחיים הנורמליים שלה...</span></div><span style="color: #ffffcc;"><br /><br /><div align="center"><strong><span style="color: #99ff99; font-size: 180%;">אל המנוחה, אל הנחלה</span></strong></div><div align="center" style="font-size: 85%;"><strong><span style="color: #99ff99; font-size: 180%;"></span></strong></div><div align="center" style="font-size: 85%;"><strong><span style="color: #99ff99; font-size: 180%;">שנה טובה!</span></strong></div></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-7513850162118379510?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-19382969182111595792009-08-27T01:05:00.002+03:002009-08-27T01:12:57.630+03:00<div align="justify">סרט מבריק של ספייק ג'ונס, שמעלה את האופציה הבדיונית, הקסומה והחולנית: להיכנס לרבע שעה לתוך הראש של ג'ון מלקוביץ' - שחקן מוכר, שגם משחק את עצמו בסרט. בשביל מה זה טוב? יש אפשרות לגרום לו לפעול בדרכים שלא היה פועל בהן; פרסומו מעניק לנכנס לראשו הזדמנויות, שלא יכול היה להשיג בדרך אחרת; תחושת השליטה באדם אחר, ולו לזמן מוגבל, מאפשרת לשולט להעז ולעשות כל מה שעולה על רוחו, כאשר מעשיו מיוחסים לאדם אחר.<br /><br />בסרטון הבא אפשר לראות קטע מופלא שבו הבובנאי, גיבור הסרט, מפעיל בובה בדמותו שלו - ומאוחר יותר מפעיל באופן דומה את ג'ון מלקוביץ' עצמו. מי שערך את הסרטון הכניס בין שני הקטעים עוד שני קטעי הפעלת בובות מן הסרט - שווה לראות גם אותם.<br /><br />תודה לאביבית שקד שהזכירה לי את הפנינה הזאת - תמשיכי להזכיר...<br /><br /></div><p align="center"><object width="480" height="385"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/ifV3npGTk5Y&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/ifV3npGTk5Y&hl=en&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="480" height="385"></embed></object></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-1938296918211159579?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-24309704480764690732009-08-13T16:13:00.009+03:002010-03-25T19:22:00.754+02:00<div align="justify">רציתי לצרף כאן קטע אחר מהסרט של <a href="http://www.imdb.com/name/nm0001692/" target='other'><span style="color:#66ff99;">קן ראסל</span></a>, על פי אופרת הרוק של להקת "<a href="http://www.thewho.com/" target='other'><span style="color:#66ff99;" target='other'>The Who</span></a>" - אחד הסרטים האהובים עליי - "<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/Tommy" target='other'><span style="color:#66ff99;">Tommy</span></a>".<br />הקטע שרציתי לצרף הוא: "<a href="http://www.kovideo.net/lyrics/t/The-Who/Were-Not-Gonna-Take-It.html" target='other'><span style="color:#66ff99;">We're Not Gonna Take It</span></a>", בו טומי מכין את מאמיניו למחנה שייסד - זה שהולך לשנות את חייהם. קהל המאמינים מתמרד ומגיב באלימות. הקטע מהסרט לא נמצא בשום מקום ברשת, כך שהסתפקתי בקטע אחר מהסרט.</div><div align="justify"><br />טומי הוא עיוור-חירש-אילם. אמא לוקחת אותו לכנסיה. חולים, נכים, זבים ומצורעים סביבם. מאמינים יורדים על ברכיהם ובולעים גלולות עם ג'וני ווקר. במרכז - צלמה האימתני של האלילה המרפאת - מרילין מונרו. הלהקה, עם הכומר הראשי - אריק קלפטון, משלהבת את הקהל.<br /><br />קצת על פתרונות אינסטנט.<br />קצת על תרבות המערב.<br />קצת על סגידה.<br />קצת על דת.<br />רוקנרול.<br /><br /></div><p align="center"></p><br /><p align="center"><object width="500" height="405"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/ivfoVCQM47U&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;rel=0&amp;color1=0x3a3a3a&amp;color2=0x999999&amp;border=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/ivfoVCQM47U&hl=en&fs=1&rel=0&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999&border=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="500" height="405"></embed></object></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-2430970448076469073?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-80601834647052985892009-08-07T03:53:00.002+03:002010-04-03T03:36:16.555+03:00מצאתי <a href="http://www.dotolearn.com/games/facialexpressions/face.htm" target="other"><span style="color:#66ff99;">משחק</span></a> שמאפשר לשלוט בהבעות הפנים של דמות וירטואלית.<br />שיחקתי, שיניתי, נהניתי.<br />לפעמים, בובות תיאטרון אינן מאפשרות לשנות את הבעות הפנים שלהן. לפעמים זהו גם קסמן.<br />עדיין, כיף לראות איך תנועה קטנה של גבה או הטייה של הפנים הופכות את הקונטקסט לאחר לחלוטין.<br />אתן מוזמנות לנסות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-8060183464705298589?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-24477756537769851312009-08-03T01:27:00.004+03:002010-04-03T03:41:03.383+03:00<div align="justify"></div><div align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnYecbe6fDI/AAAAAAAAAFk/xjQcr9tQ6yE/s1600-h/dove-models-real-beauty.jpg" target="other"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; DISPLAY: block; HEIGHT: 149px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5365509479821114418" border="0" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnYecbe6fDI/AAAAAAAAAFk/xjQcr9tQ6yE/s400/dove-models-real-beauty.jpg" /></a> חברת הקוסמטיקה "דאב" הקימה <a href="http://www.dove.us/#/cfrb/" target="other"><span style="color:#66ff99;">קרן מיוחדת</span></a> לשיפור הדימוי העצמי. החברה פצחה בקמפיין שעוסק בדימוי גוף, בחוסר בטחון ובהשפעה של עולם הפרסום והזוהר על ילדות ועל נשים. הקמפיין הוא, כמובן, סדרת פרסומות. לשם הרצתו היה צורך לקנות זמן אויר, והוא שולב במקבצי פרסומות. אין בקמפיין הזה מילה על המוצרים של "דאב". הוא רק מייצר זהות בין הילדות המקסימות והנשים היפות לבין הלקוחה הפוטנציאלית של החברה. נשים אמיתיות, מבוגרות, בעלות גוף נורמלי, מחייכות למצלמה ומוכרות הזדהות. כולנו יפות.<br /><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; DISPLAY: block; HEIGHT: 101px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5365509199764153314" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnYeMIMIY-I/AAAAAAAAAFc/3UePqvOsm0o/s400/dove.jpg" /> הלקוחה הנבונה תרגיש טוב עם עצמה. היא תביט באישה היפה והאמיצה שלבושה בתחתונים ובחזיה בלבד, וכיף לה, פשוט כיף לה כל כך! גם אני רוצה שיהיה לי כיף! בפעם הבאה שאלך לקנות לי קרם גוף, שמפו או דיאודורנט, אזכר בלוגו של דאב ובצבעים שלו, שמחייכים אליי מהפרסומות האלה. הו, עוד ארקוד לי בחדרי בתחתונים, וארגיש יפה כמו הבחורה הזו בפרסומת! וחוץ מזה, אני ממש לא שמנה כמוה. אני הרבה יותר מחוטבת. לעומתה, אני דוגמנית צמרת. <div align="justify">כלומר: דימוי הגוף אינו משתנה. הוא מתקבע. ההרגשה הטובה מגיעה מתוך התבוננות בנשים רגילות למראה, ומתוך ההשוואה אליהן. כל זה במעטה חברתי-לכאורה, אבל למעשה - מסחרי לחלוטין.<br />שלא תבינו אותי לא נכון: אני קונה מוצרים של "דאב". אין לי בעיה עם הקו הפרסומי הזה. לא הוא גרם לי לחבב את המוצרים שאני מחבבת. אבל מכאן עד לתחושת ההעצמה שהפרסומות האלה מתיימרות להעניק לי - הדרך ארוכה מאוד.<br /><br /><d><strong><span style="color:#66ff99;">הנה פרסומת אחת מתוך הקמפיין:</span></strong><br /><d><br /></div><p align="center"></p><div align="justify"><br /></div><p align="center"><object width="500" height="405"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/gUsKIApTewQ&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;color1=0x3a3a3a&amp;color2=0x999999&amp;border=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/gUsKIApTewQ&hl=en_US&fs=1&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999&border=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="500" height="405"></embed></object></p><div align="justify"><br /><strong><span style="color:#66ff99;">והנה פרודיה שנעשתה על פי הפרסומת הזאת:</span></strong><br /><br /></div><p align="center"><object width="500" height="405"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/25by9mgBgKo&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;rel=0&amp;color1=0x3a3a3a&amp;color2=0x999999&amp;border=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/25by9mgBgKo&hl=en&fs=1&rel=0&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999&border=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="500" height="405"></embed></object></p></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-2447775653776985131?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-16326773204586798792009-08-02T13:48:00.002+03:002010-03-25T19:25:29.323+02:00<div align="justify"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnV3yaqeyUI/AAAAAAAAAEk/zWMmaM85woE/s1600-h/c-andykaufman2.jpg" target='other'><img style="MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 135px; FLOAT: right; HEIGHT: 170px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5365326239116478786" border="0" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnV3yaqeyUI/AAAAAAAAAEk/zWMmaM85woE/s320/c-andykaufman2.jpg" /></a> לשחקן <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Andy_Kaufman" target='other'>אנדי קאופמן</a> התוודעתי, כמו רבים אחרים, דרך הסרט הנפלא של מילוש פורמן, "איש על הירח" ("Man on t<a href="http://2.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnV3eBCSyiI/AAAAAAAAAEU/X5awjzt2Llk/s1600-h/c-andykaufman2.jpg" target='other'></a>he Moon"). ג'ים קארי הפליא לשחק את דמותו המיוחדת של קאופמן. הסרט גרם לי לקרוא על קאופמן ולחפש סרטים שמתעדים את הופעותיו המקוריות. </div><div align="justify"><br /></div><div align="justify">אנדי קאופמן היה פרפורמר - לא ממש שחקן. הוא גילם דמויות באופן טוטאלי, אבל בכולן היה אנדי עצמו, מביט בקהלו בציפייה, מי ימצמץ ראשון. ההומור שלו בז לכל מה שהיה נהוג ומוכר בעולם הבידור: החנופה לקהל, הניסיון לרַצות את כולם וכל המוסכמות המקובלות היו ממנו והלאה. הוא מתח את הסבלנות של הצופים. הוא היה לא ברור. הוא ניזון ממבוכה, מבלבול, מחוסר הבנה.</div><div align="justify"></div><div align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnV4QCN4UjI/AAAAAAAAAE0/T8Vsg-EaqLs/s1600-h/andy_kaufman_l.jpg" target='other'><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 177px; FLOAT: left; HEIGHT: 236px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5365326747950142002" border="0" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_uqnBGNkD-vg/SnV4QCN4UjI/AAAAAAAAAE0/T8Vsg-EaqLs/s320/andy_kaufman_l.jpg" /></a><br /></div><div align="justify">צפיתי בהופעה של קאופמן בקרנגי הול. ההופעה הזאת גם מופיעה בסרט, אבל אין כמו המקור. קהל רב נאסף לאחד האולמות הנודעים בארה"ב, וכולם ציפו לפרובוקציה מהסוג שקאופמן ייצר חדשות לבקרים (למשל: היאבקות אלימה עם נשים, בניגוד מוחלט לכל חוקי ה'פוליטיקלי קורקט'). במקום זה הוא קיבל מנה של נאיביות: סנטה קלאוס מגיע במזחלת ומחלק מתנות, שירה בציבור, וגולת הכותרת: הקהל כולו הוזמן בתום המופע לנסוע לחדר אוכל גדול, בו הוגשו חלב ועוגיות. בסרט של המופע המקורי, הבמאי מראיין צופים מבולבלים ביציאה. זכור לי גבר אחד, שאומר: "יש כאן אוטובוסים, ואני לא מבין אם זו מתיחה, או שבאמת מחכים לנו חלב ועוגיות בסוף כל זה". הקהל עלה על האוטובוסים ונסע אל הלא נודע, כי הדבר היחיד הצפוי בהופעות של קאופמן היה, שהכל בלתי צפוי. זו בדיוק הסיבה שאנדי קאופמן מופיע כאן, בבלוג הזה. הוא שיכלל את מושג המניפולציה הבימתית לכדי אמנות.</div><div align="justify"></div><div align="justify"></div><div align="justify">קאופמן מת מסרטן בגיל 35 בלבד. הידיעות על מותו נחשבו למפוקפקות, ורבים סברו שמדובר בעוד אחת מהמתיחות הרבות שעשה. הסרט של מילוש פורמן מיטיב לתאר את האירוניה: אדם גוסס, שמתקשה לשכנע במצבו אפילו את הקרובים לו ביותר.</div><div align="justify"><br /></div><div align="justify">אני ממליצה בחום על ההופעות המקוריות, וגם על הסרט "איש על הירח".</div><div align="justify"><br /></div><div align="justify">מתוך הסרט, הנה התמונה שבה אנדי, הגוסס מסרטן, נוסע להתרפא אצל 'עושה ניסים' בפיליפינים. הוא רואה את רופא האליל מוציא את החוליים מבטניהם של המטופלים שלפניו. כשמגיע תורו, הוא נכנס 'מאחורי הקלעים', מגלה את המניפולציה בעצמו, וצוחק. זה הרגע שריגש אותי ביותר בסרט.</div><div align="justify"><br /></div><p align="center"><object width="500" height="405"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/xy53Un2AXpU&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;rel=0&amp;color1=0x3a3a3a&amp;color2=0x999999&amp;border=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/xy53Un2AXpU&hl=en&fs=1&rel=0&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999&border=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="500" height="405"></embed></object></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-1632677320458679879?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-27982004762989533962009-07-30T04:02:00.001+03:002009-08-27T01:15:03.449+03:00<p dir="rtl">זהו הקוסם מארץ עוץ במלוא הדרו.</p><p><br /></p><p align="center"><object width="500" height="405"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/YWyCCJ6B2WE&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;rel=0&amp;border=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/YWyCCJ6B2WE&hl=en&fs=1&rel=0&border=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="500" height="405"></embed></object></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-2798200476298953396?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-8395909490383454270.post-80094183692974133182009-07-30T03:17:00.000+03:002009-08-03T02:32:36.479+03:00<div align="justify">הרעיון ליצירת "שרלטנים" נולד לאחר חוויה מעצבת שעברתי. ראיון עבודה לפרוייקט חברתי בבתי ספר הפך לניסיון גיוס בתנאים קרובים להתנדבות, לארגון שלא ניתנו לי עליו פרטים. במהלך הראיון, נדלקו בראשי אי-אילו 'נורות אדומות'. שאלתי שאלות רבות, ואלה גרמו למראיינת להתייחס אליי בקוצר רוח ובאנטגוניזם. עם כל אלה, על פניה נותר חיוך מטריד, שהזיוף בו היה ניכר. במקביל אליי, עברה את אותו ראיון מכרה שלי. ישבנו זו לצד זו, והיא היתה ידידותית יותר וחשדנית פחות. המראיינת עברה עד מהרה לשוחח איתה בלבד. אני, במקביל, התבוננתי סביב, על מנת למצוא אישור לחשדותיי, שאכן מדובר בארגון מפוקפק. לא הכרתי את שם הארגון, וכאשר שאלתי אודות מהותו, המראיינת ענתה לי תשובות קצרות, לקוניות ולא ברורות. לאחר שניתן לי חומר קריאה שקשור לפרוייקט, מצאתי בו את התשובה: הופיע בו, כקרדיט לכותב הטקסטים, מי שזיהיתי כמנהיג ומייסד כת מוכרת. כאשר המראיינת פנתה אליי שוב, שאלתי אותה מה הקשר של הפרוייקט לכת הזו. חיוכה נעלם והתחלף במבט חמור. היא ניסתה להתחמק מתשובה, אבל היה לי ברור בו ברגע, שלא אעבוד בפרוייקט הזה, ולא רק מפני שאינני מעוניינת – אלא משום שידעתי יותר מדי. אמרתי למראיינת שכדאי שניפרד בלחיצת יד בשלב זה. היא חייכה שוב, לחצה את ידי, ואיחלה לי הצלחה בהמשך. כל גופה אמר זעם וטינה כבושה. מאוחר יותר, כאשר שוחחתי עם המכרה שהתראיינה איתי, היא הודתה לי על ההערה שהערתי בקול. היא סיפרה לי, שמיד לאחר צאתי, החלה המראיינת לחקור אותה באגרסיביות על אמונותיה ועל דרך החיים שלה. חזרתי הביתה וביליתי את שבע השעות הבאות בקריאה אינטנסיבית ברשת האינטרנט, אודות הכת המדוברת, ואודות כתות בכלל. לאורך כל התחקיר שערכתי, ניקרו בי השאלות: מדוע מתקיימים מנגנונים כאלה? מי מרוויח מקיומם? מדוע אנשים מתפתים להשליך את חייהם ולהתמסר לארגונים, שגוזלים את עצמאותם, על כל היבטיה?<br />בחרתי להתמודד עם תחושת המועקה שאחזה בי באמצעות האמנות בה אני עוסקת: תיאטרון.<br />הבלוג הזה ילווה את תהליך העבודה שלי לקראת ההצגה.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8395909490383454270-8009418369297413318?l=charlatansplay.blogspot.com' alt='' /></div>ליבי רן Libby Ranhttp://www.blogger.com/profile/10212283364902987236noreply@blogger.com3